תיירות – פוגענית והורסת 

התיירות העולמית המתרחבת פוגעת בסביבה ובאתרי התיירות, מה שגורם להתרחבות הגישה התומכת בצורך להגן על האתרים באמצעות הגבלת מספר המבקרים בהם, לפני שיהיה מאוחר מדי

כמי שעסק ועוסק מעשית בשמירה על הסביבה והטבע מחד ומאידח כמי שהתפרנס ומתפרנס מהדרכת טיולים בארץ ובעולם, ראיתי איך שבילים נחרצים והופכים לוואדיות, גבי מים הופכים לגבי בוץ, פלגים מזדהמים, שטחים בתוליים מתמלאים זוהמה, ראיתי איך דרכים משתבשות ולארכן הצמחייה מכוסה אבק בגלל שיירות ״ג׳יפאים״. אתרי טבע שאמורים להיות שלווים הופכים לצפופים וצרחניים בגלל מבקרים ״נחמדים״. לכן טענתי תמיד כי יש להגביל את המטיילים והמבקרים ולעשות זאת אחרי סקר נשיאה בו יבדק כושר הנשיאה של כל אתר ואתר ומספר הביקורים המורשים בו יקבע בהתאם. לא הייתי קול בודד אבל כמעט דבר לא נעשה ליישום השיטה. כמי שבראש מעיניו הסביבה הטבעית ראיתי את הפגיעה באתרי טבע, אלא שמסתבר כי נזק רב נגרם לאתרי תרבות, ארכאולוגיה והיסטוריה, מה שגורם להתרחבות הגישה שתומכת בצורך להגן על אתרים מתויירים ע׳י הגבלת מס׳ המבקרים באתרים לפני שיהיה מאוחר.

יש מי שהבין את הצורך בהגבלת מס׳ המבקרים כבר לפני זמן מה: בקניה לא מרשים בניית או הרחבת לודג׳ים בתוך שמורות, כך גם בטנזניה השכנה ובחלק מהשמורות בדרא”פ, בשמורת האוקוונגו שבבוטסואנה יש לודג׳ים מבודדים שבנויים בפשטות וברובם מקום למעט (פחות מעשרים) אורחים. ההגעה אליהם רק באמצעות מטוסים קלים והשהות בהם יקרה להחריד, וכך גם בג׳ונגלים של האמזונס. אלה גם אלה משתלבים בסביבה והגבלת מס׳ המבקרים בהם היא גם ע׳י המחיר הגבוהה. כמובן שנשאלת השאלה האם זו הדרך הנכונה?

כל יום מטיילים בעולם שלושה מיליון תיירים כאשר השיקול היחידי שמכתיב את התנהגות רוב התיירנים הוא – כסף! זאת למרות התרחבות היוזמות והמודעות לתיירות סביבתית / ״אקותוריזם״. כדי למנוע פגעה חמורה יש צורך בשיקולים חברתיים, תרבותיים  וסביבתיים. באתר התיירות TripHobo פרסם Sameer Kapoor את הפגיעות שנגרמות בגלל יותר ויותר תיירים שמבקרים ומטיילים במקומות שמהווים אתרי תיירות ידועים ומפורסמים:

• אנטארקטיקה מזדהמת בכמויות מבהילות של אשפה
• הטג׳-מהאל שצבעו המקורי היה לבן הפך לצהבהב
• הר האוורסט מוצף באשפה שהושארה ע׳י מבקרים
• החומה הסינית מתפוררת במקומות בהם יש ״פלישה״ של תיירים
• החופים הנהדרים של באלי מלוכלכים
• מס׳ המבקרים שמציפים את מאצ׳ו-פיצ׳ו גורם לפגיעה באתר
• שונית המחסום הגדול באוסטרליה איבדה כשליש מהאלמוגים שבה
• איי גלאפאגוס מוצפים בכה הרבה מבקרים שבאו׳נסקו הכריזו עליהם כאתר בסכנה
• מבקרים ב פרטנון ״אוספים״ אבנים ומשאירים גרפיטי
• כך גם באנגקור וואט בקמבודיה  ובקולוסיאום ברומא
• בוונציה בה חיים היום כחמישים אלף תושבים, לעומת מאה אלף שחיו בה ב-1970 – תושבים עוזבים בגלל יוקר החיים שעולה בעקבות ״עדרי״ התיירים שמציפים את העיר והופכים את חייהם לבלתי נסבלים
• כך גם בברצלונה בה התושבים מפגינים נגד התיירים
• הר-סן-מישל הפך לכפר רפאים מאותה סיבה
• פירנצה היוותה מקום לתרבות ואמנות. התיירות הפכה אותה למקום המוני רועש ופשטני
• כך גם רחוב דרך קורסו ברומא שגדוש בחנויות לג׳ינס ומזכרות זולות

ב-1950 תיירו בעולם כ-25 מיליון ואילו כיום מטיילים כ-1.2 מיליארד אנשים וההערכה היא כי עד 2030 המספר יוכפל. כבר היום נחשב ענף התיירות למעסיק היותר גדול כאשר על כל 11 תושבים יש עוסק אחד בתיירות. על פי ארגון התיירות העולמי (UNWTO), עד 2025 רוב התיירים יהיו סינים, כאשר  כבר היום התיירים הסינים מוציאים יותר כסף מתיירים מארה”ב. כל זאת כאשר, שוב, השיקול היחידי שמניע את התעשייה הוא – כסף! רבים מהעובדים בתיירות הם עובדים זמניים / עונתיים שמשתכרים ״פרוטות״, כאשר חלק גדול מהכסף אינו נשאר באזורי הביקור אלא הולך לכיסי חברות התיירות. כך למשל, חישוב הראה כי 70% מהוצאות התיירות בקרביים חוזרים לארה”ב ולקנדה.

תרבויות ומסורות מושפעות ונפגעות כאשר התרבות המקומית הופכת לחלק מההצגה לתייר. מלונות שנבנים באתרים היפים ביותר ופוגעים בטבע ובסביבה משרתים רק תיירים. מאחר והתיירים עשירים יותר המחירים בחנויות מקומיות מאמירים. מסעדות לתיירים הפכו לשם נרדף לאוכל גרוע במחירים גבוהים וכך גם מקומות תיירותיים שמאבדים זהות למען נוחיות מדומה. גל התיירות גורם לשגשוג של ״מותגי״ מזון מהיר כמו מקדונלד ופיצה-הט באזורים היפים ביותר בעיר. שגשוג זה הביא למצב בו יש אופנה של חיפוש אתרים  שלא נפגעו״, כמו מקומות תיירותיים ועסקים ומסעדות מסורתיים שממתגים עצמם כמקומיים  או ״מזון איטי״.

יש הבדל בין תייר ״מלומד״ לתייר אחר, שכן ככל שלומדים יותר על האתר המבוקר רב הסיכוי להתנהגות משופרת ופחות פוגענית וליותר הנאה. אותם תיירים שמטיילים כשספר טבע, היסטוריה או ארכאולוגיה משמש להם מדריך, יכולים להפיק יותר מהטיול, אלא שהיום מעטים הטיולים הלימודיים ורבים יותר הטיולים בהם יש ״להספיק״. ניתן להשוות את ההרגשה והערך של תיירים מהמערב שמבקרים במקדשים בטיבט ללא לימוד ההיסטוריה והתרבות לזו של ביקור סינים בכנסיות באירופה, אלה גם אלה אינם יודעים ומבינים את הערך התרבותי וההיסטורי,  אלה גם אלה מבקרים כדי לסמן ווי (״לעשות סלפי״) – ״גם אני הייתי כאן״. האם זה אומר שרק תיירים ״מלומדים״ נהנים מהביקור? האם על סמך זאת ניתן להפריד ולהבדיל בין המבקרים?

ברור שכאשר שני מיליארד תיירים מטיילים בעולם ללא הכוונה וללא ויסות רבים הסיכויים לנזקים ופגיעות. לכן יש צורך בתקנות בין-לאומיות שיגבילו את המפגעים והנזקים שנגרמים ע׳י תיירים, תקנות שיתייחסו לתרבות, חינוך, סביבה וחברה ולא לכסף!

במגע תיירותי בין תרבויות שונות, מזון, הרגלים וכו׳ חייב לאפשר הזדמנות להבנת האחר, לא דרך התקשורת או הצגות לתיירים אלא דרך מגע ישיר. אלא שמגע כזה מתקיים רק עבור מי שהשקיע ולמד את האחר. כך למשל: התנועה נגד הגירת אפריקאים לאירופה נמוגה כאשר אותם ״מהגרים״ מגיעים לביקור כתיירים. מנגד כאשר תיירים מערביים מגיעים לארצות עניות ומשתכנים במלונות פאר  מול חופים יפים בעוד בעורף יש כפרים בהם אין מים וחשמל.

יש מי שהציע כי כל תייר שרוכש חבילת טיול ירכוש (ביחד עם האשרה) חוברת שממנה ניתן ללמוד ולהבין את אתרי הטיול, תרבות, טבע, היסטוריה, מסורות וכו׳. בהמשך, מי שירצה יוכל להיבחן ותמורת תשובות נכונות יקבל שוברי כניסה למוזאונים, לשמורות, לאתרים ארכאולוגים וכד׳, גם בזמנים שחלקם סגורים לקהל הרחב, מצב בו יהיו שני סוגי תיירים שיתחלקו לא בגלל מי ששילם יותר , לא בגלל כסף, אלא הפרדה בין אלה שרוצים ״לסמן ווי״ לאלה שרוצים להבין וללמוד. אחד המנהלים של אונסק”ו (UNESCO) אמר כי ״זה רעיון גדול״, ״אלא שכדי ליישמו יש צורך בהסכמות בין-לאומיות״.

אני טוען כי אין צורך ״בהסכמות בין-לאומיות״ כדי שגופים מוסמכים (מקומיים) יבצעו סקר נשיאה לגבי כל אתר, תרבותי, ארכאולוגי, סביבתי וכו׳. אין צורך בהסכמות כדי שאחרי סקר נשיאה יקבע מס׳ מבקרים ליום, לעונה, לשנה, מס׳ שיקבע בהתייעצות עם מומחים לכל אתר ולכל נושא, כאשר ברור כי יש אתרים בהם כל ביקור כרוך בנזק. לכן תמיד מספר המבקרים יהיה פשרה בין הצורך לשמור על האתר לבין הצורך לאפשר ביקור כדי לתת הצדקה רחבה לשימור.

הדברים נכונים לגבי אתרי תיירות עולמיים ויותר מכך לגבי אתרים בארצנו הקטנה, בה צפיפות האוכלוסין מכבידה על אתרים עד כדי סכנת הרס. במשך שנים אני קורא לרשויות לערוך סקרי-נשיאה ובהתאם ליזום תכניות פיתוח או לסרוגין  להגביל את הביקורים באתרים רגישים. למרות הקושי לעמוד מול קהל,  למרות החשש מהפסד כספי, אם רוצים להשאיר משהו לדורות הבאים,  אם רוצים למנוע פגיעה והרס של אתרים, חייבים ליישם סקרי נשיאה והגבלת ביקורים בהתאם לתוצאות הסקרים.

אחרי כל זאת ברור עוד יותר כי הגיע הזמן שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.